ניתוחי הגדלת והקטנת חזה הינם ניתוחים אשר מהווים חלק ניכר מהניתוחים הפלסטיים בארץ ובחו”ל. נשים רבות אשר אינן מרוצות ממה ש”הטבע העניק להן”, פונות אל המנתח הפלסטי בניסיון לשפר את מראן החיצוני ויחד איתו את ביטחונן העצמי. לחלק מהנשים הללו מתנפץ החלום לאחר הניתוח כאשר הן נדהמות לגלות מראה שונה ממה שציפו לו ואף גרוע יותר, מראה מצולק ומעוות.
אחת מהנשים הללו הינה פ’, בחורה בת 29, אשר פנתה למרפאת פרופורציה לצורך בירור האפשרות לביצוע ניתוח להקטנת שדיה. פ’ נפגשה עם יועצת מטעם המכון ועם הרופא המנתח, ונקבע לה תור לביצוע הניתוח. ביום הניתוח הגיעה פ’ ונבדקה על ידי הרופא והוכנסה לניתוח אשר מהלכו הוגדר כתקין, וביום למחרת שוחררה לביתה. ל-פ’ ניתנה הנחיה להחליף בעצמה את התחבושות ולחזור לביקורת בחלוף שבועיים. מספר ימים לאחר הניתוח חשה פ’ ברע ולכן התקשרה טלפונית אל המרפאה, אך נאמר לה שעליה להיבדק באיזור מגוריה ולבוא אל המרפאה בהתאם לתור שנקבע לה- רק בחלוף שבועיים לאחר הניתוח. ביום הביקורת הגיעה פ’ אל הרופא אשר בדק אותה ואיבחן סימני נמק באיזור הניתוח. לאור מצבה הוזמנה פ’ לביקורת נוספת בחלוף מספר ימים. פ’ חזרה לביתה אך משחלה החמרה נוספת במצבה התקשרה אל הרופא. במענה לפנייתה נאמר לה כי הוא אינו בארץ, ולכן פנתה לחדר המיון בבית החולים “עפולה”, שם טופלה. פ’ נבדקה על ידי הרופא עוד מספר פעמים בהמשך אך דבר לא שיפר את מצבה והיא נותרה עם עיוות משמעותי בשדיה, צלקות גדולות ומכוערות, חסר של חלק מהעטרה ופיגמנטציה משמעותית באיזור זה.
לאור נזקיה הגישה פ’ תביעה שעילתה רשלנות בניתוח הקטנת חזה לבית משפט השלום בחיפה, כנגד הרופא והמרפאה. פ’ צירפה לכתב תביעתה חוות דעת של רופא מומחה בכירורגיה פלסטית אשר קבע כי ל-פ’ נכות אסטתית בשיעור 20%. כן צירפה פ’ חוות דעת של מומחה פסיכיאטר אשר קבע כי בעקבות הנזק החמור והעיוות שנגרם לה בניתוח, סובלת פ’ מנכות נפשית בשיעור של 20%. מנגד, צירפו הנתבעים חוות דעת של מומחה בכירורגיה פלסטית מטעמם אשר קבע כי ל-פ’ אכן 20% נכות אסטתית, אך יש לנכות מנכות זו 10% בגין צלקות אשר היו נותרות ל-פ’ לאחר הניתוח גם ללא כל רשלנות, וכי בכל מקרה נכות זו הינה אסטתית בלבד ואינה תפקודית.
כן כן קבע המומחה מטעם הנתבעים כי ניתן לתקן את מצבה של פ' באמצעות ניתוח מתקן, במסגרתו ניתן יהיה לצמצם את הצלקות שנותרו, להרים את השדיים הנפולים ולתקן את החסר בפיגמנט באיזור העטרות באמצעות קעקוע, אותו יהיה צורך לחדש כל תקופה.
כן צירפו הנתבעים חוות דעת נגדית בתחום הפסיכיאטרי במסגרתה קבע המומחה מטעם הנתבעים כי לא נותרה ל-פ' כל נכות פסיכיאטרית לאחר הניתוח. לאור ההבדלים הניכרים בחוות הדעת הפסיכיאטריות מטעם הצדדים, מינה בית המשפט מומחית מטעמו בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבעה ל-פ' 10% נכות נפשית. לאחר שמיעת הראיות בתיק הודה הרופא באחריותו והסכים לשלם ל-פ' בגין נזקיה, אך נותרה במחלוקת שאלת שיעור הנזק וחלוקת האחריות בין הרופא למרפאה, זאת לאחר שהמרפאה התכחשה לחבותה בטענה שהרופא הוא זה שניתח והוא פועל באופן עצמאי ולכן עליו לשאת במרבית הפיצוי ל-פ'. מנגד טען הרופא כי פ' לא פנתה אליו ישירות בבקשה שהוא ינתחה אלא הגיעה למרפאה בעקבות פרסומים בהם הציגה עצמה לציבור כמוסד רפואי לכל דבר, ולכן מוטלת עליה החובה כשל כל מוסד רפואי לעניין זה. כן טען הרופא כי מרבית הרווחים של כל טיפול או ניתוח מועברים למרפאה ולא אליו, ולכן על המרפאה לשאת גם בחובות הכרוכות בכך ולא רק בזכויות.
בפסק דין שניתן ביום 21.12.14, קבע בית המשפט כי על הנתבעים לשלם ל-פ' פיצוי בשיעור של 354,675 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה וכן בתוספת הוצאות המשפט ושכר טרחת עו”ד. באשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים קבע בית המשפט כי למרפאה, המפרסמת עצמה כמוסד המעניק שירותים רפואיים, וכמוסד אשר התיעוד הרפואי של הלקוחות שמור שם, יש אחריות אישית כלפי הלקוחות, אחריות אשר מקימה חובת זהירות ללקוחות, ולכן המרפאה אינה יכולה להתנער לחלוטין מאחריותה. יחד עם זאת, לאור העובדה כי הרופא הוא זה שנפגש עם פ' טרם הניתוח, נתן לה הסברים אודותיו, ביצע את הניתוח ואף ניהל את מרבית המעקב לאחר מכן, קבע בית המשפט כי עליו לשאת ב-75% מהפיצוי ל-פ' ועל המרפאה לשלם לה 25% מהפיצוי.
לעיון בפסק הדין המלא: ת.א. 4699-09-09.
